יאיר צבעוני -
בקרוב נחגוג שנתיים לבית סוטריה השרון, ומהפיכת הבתים המאזנים בעיצומה. 13 בתים כבר פועלים, קופות החולים מממנות את השהייה באופן מלא במרבית הבתים, ונראה שיוזמות דומות ומשלימות צצות כפטריות אחרי הגשם – בסוטריה ומחוצה לה. הבית שלנו רוב הזמן מלא, דיירים עוברים תהליכים יפים, ואנחנו מעמיקים, לומדים ומתפתחים כל הזמן. לפני שלושה שבועות בילינו ביחד סוף שבוע בים כל הצוות, והיה תענוג לראות את המסירות והאהבה מופנים פנימה – בסדנת קולות שהעביר לנו בהתנדבות אור, במפגש צוותי אינטימי ומחבר, והרבה כיף והשקעה שעטפו אותנו. ובכל זאת דכדוך מסוים מלווה את הצוות, ועליו אני רוצה לכתוב הפעם. מהרגע שפתחנו ידענו שיש מגבלה אחת מאוד משמעותית למודל – השכר הנמוך מאוד של הצוות. השכר קשור לתמחור הבסיסי של יום שהייה של דייר (900 ₪ ליום, במימון קופה או במימון פרטי) שמגדיר באופן מאוד ברור את גבולות התקציב של הבית (מעבר לתרומות שמקבלת העמותה שמכסות חריגות והשקעות שונות), ולנורמה הקיימת של השכר בבריאות הנפש הארץ. הדבר נכון לאנשי מקצוע ולמלווים, שכולם מרוויחים שכר שלא מכבד בכלל את העבודה שהם עושים. תהיתי אם לכתוב מספרים כאן – בינתיים מוותר בגלל המבוכה. יש מעט שמרוויחים יותר – בניהול ובפסיכיאטריה – אך גם כן פחות בהרבה מאפשרות מקבילה לעבודה בחוץ. הקושי הוא בתחושה שאנחנו יוצרים מקום מיוחד, עם אנשים מוכשרים וטובים ויחסי צוות שיתופיים, מיוחדים וקרובים, והדבר הזה מורגש ומושך אליו עוד אנשים. עוד עובדים שמוכנים להצטרף בשכר הנמוך הזה, מתנדבים שמגיעים ומבשלים ועושים יוגה ועוזרים לנו ביום יום, וכך אנחנו נותנים כתף למערכת שבנויה על ניצול ועל שכר בלתי הולם לעובדים שלה. והעצבות שלנו קשורה להבנה שכך זה לא יוכל להחזיק. מרבית המלווים נמצאים איתנו מההתחלה, אך ברור שהם לא יכולים לאורך זמן לחיות עם השכר הזה, לא יכולים ולא רוצים. ברור שלדבר הזה תהיה השלכה גם על איכות העבודה שלנו, כי המלווים אצלנו מבלים את מרבית השעות עם הדיירים בבית, ומהווים החזית הטיפולית של הבית. מתמודדים עם מצבי חירום, יוצרים קשרים אינטימיים ושומעים על פגיעות וחרדות של הדיירים, ושותפים מלאים למפגשים עם משפחות ולעבודה על התוכנית הטיפולית. זאת התמקצעות שהערך שלה רב, רק שאין לנו אפשרות לתגמל אותה בכלל. כעת אנחנו יכולים להנות מזה שמה שאנחנו עושים מושך אנשים מיוחדים וטובים ואנחנו מצליחים לגייס אנשים טובים, אבל ניצול זאת לא תוכנית עבודה, בטח לא אם יהיו בארץ 100 בתים מאזנים. וכאן עולה השאלה הרחבה יותר – איך עושים שינוי חברתי? איך אפשר ליצור מצב שבו במערכת הבריאות יש שכר מכבד גם מחוץ למוקדי הכוח? בקרוב מצטרפת אלינו עובדת חדשה ושוב פעם אני מתבייש. זאת אישה ממש מוכשרת, אם לשלושה שמתכוונת לעשות הסבה לעבודה סוציאלית וכבר יש לה ניסיון בתחומים טיפוליים אחרי שכבר עברה לתחום לפני מספר שנים. השכר שתקבל יהיה שכר לחלוטין בלתי הולם ושאינו מאפשר קיום בכבוד מינימלי. תנאי התעסוקה האלו יוצרים מצב בו רבים מהעובדים בתחום מגיעים מרקע כלכלי חזק או בונים על בנות ובני זוג שיפרנסו אותם כדי שיוכלו לעבוד בעבודה חשובה ומשמעותית כמו זו.
כל מה שאני כותב כאן זה חדשות ישנות ונוגע לאלפי אנשי טיפול בבתי חולים, מרפאות ומוסדות אחרים ברחבי הארץ, ואני כותב את זה בניסיון לצעוק את מה שכולם יודעים. ספציפית אלינו – החידוש בעבודה שלנו קשור לשינוי המבנה הארגוני הפסיכיאטרי, להבנה שמפגש אנושי וריפוי קשורים לקהילתיות ולמפגש לא סמכותני בין מתמודדים לצוות טיפולי, אך אי אפשר לעשות שינוי אמיתי בלי לעשות שינוי כלכלי שמלווה אותו. אי אפשר לפזר את האחריות והמקצועיות בין אנשי המקצוע והמטפלים, בלי לדאוג לפיזור ותגמול הולם של כולם. אז בינתיים אנחנו מחפשים מעקפים – אנחנו מחפשים דרך ליצור עבודה פרטית גם למלווים, וליצור מודל של עבודת צוות דומה לסוטריה גם מחוץ לסוטריה – שתפנה לשוק הפרטי. ליצור מצב בו לפחות מחוץ לסוטריה יוכלו כולם להרוויח באופן ראוי. אבל זה פתרון שמקבל את העיוות של המערכת, וככזה הוא משתף פעולה איתה. לא נראה לי שזה יזיז למישהו אם נצא לשביתה, ולא נראה לי שהעמותה תעמוד בזה, והאמת שאני לא ממש יודע מה אפשר לעשות חוץ מלהמשיך לג'נגל ולנסות לקיים את הדבר היפה הזה בלי שבאמת יש מודל כלכלי אמיתי לפעולה טובה שלו. מה אתן אומרות?