בלוג-סוטריה מספר 1.
אנחנו רגילים לנוע בעולם עם מסיכה על הפנים, וחלק ממנה היא ציניות ומרחק שאנחנו לוקחים מהדברים. משהו שמשאיר אותנו פחות פגיעים ופחות חשופים לצחוק או לגלוג מהאחר. בבית סוטריה אנחנו מנסים ליצור מרחב שבו הציניות נשארת בחוץ, מקום שבו גם הכעס וההאשמות מתקבלים ונמסים לאיטם. כשהדבר הזה מתאפשר יש לו איכות מדבקת. אדם אחד חושף, ואדם אחר הולך בעקבותיו ומדבר פתוח לא פחות. הדבר הזה טיפולי לצוות לא פחות מאשר לדיירים.
מלאני קליין המשיגה את המאבק שבין צרות עין להכרת תודה, וריאציה של דחף המוות של פרויד והמאבק שבין הדחף להרוס ולקלקל לבין יכולת לקבל ולתת. המאבק האנושי הזה חי בתוכנו, ואנחנו פוגשים אותו בעצמות גדולות גם אצל הדיירים שמגיעים אלינו. חלק מהם מגיעים אחרי תקופה ארוכה של מגע מאוד מצומצם עם בני אדם, לפעמים נראים כמו פליטים של החברה שנשמטו וכבר לא ממש זוכרים איך להתחבר ואיך להתמסר למגע ולתקשורת. כאן מגיע הניסיון לייצר סביבה עם פחות שיפוטיות, יותר קבלה, סביבה בטוחה בה משתדלים לא לנקום ולא לכעוס גם כאשר אדם קוצני ומבוהל. זו אחת הדרכים לראות את התהליך שאנשים עוברים אצלנו, תהליך של חזרה לחברה. חזרה ליכולת לתקשר ולהאמין בבני אדם. כמובן שזה רק צעד אחד בדרך ארוכה, ועדיין כל כך חשובה כדי להתמודד עם הבדידות שהיא חלק מהתמודדות הנפשית כל כך הרבה פעמים.
אחד המרחבים שהדבר הזה מתרחש הוא חדר האמנות. שם יושבים לבד אבל גם ביחד, ויחד עם ארבעת המטפלות באמנות המקסימות שלנו – תמר, לילך, רינת ורוני – אדם יכול לשחק עם חומרי הנפש שלו, עם מקום לעצמו אבל גם עם אנשים. הנה כמה תמונות מהשבוע, כולל כיתוב של אחד הדיירים – בחור רגיש מאוד.
כבר הרבה זמן שיש לי תקווה לספר על משהו מהדברים שקורים בסוטריה החוצה, אבל גם בשבילי זה דורש לעבור משהו – לקלף משהו מהקליפה שלי ולהיחשף. הבלוג הזה, במיוחד אם יהיה לו המשך, הוא חלק מהתהליך שלי.
אתמול בקבוצת שיר שהנחיתי ראיתי משהו מההתרחשות המיוחדת הזאת בזמן אמת – כאשר דייר שהיה זמן קצר בלבד ועמד לעזוב שיתף בדרמה שעבר – רוגז על דברים שאין אצלנו ותלונות רבות, כפי שהוא מכיר את עצמו בד"כ – ובתוך זה התרככות והתמסרות לדיבור פתוח יותר עם אנשים, ויכולת להגיד תודה גם על כמה ימים ספורים. בקבוצה הזו כל פעם דייר אחר בוחר שיר ולאחריו קוראים בקול את מילות השיר. הוא ביקש דווקא קטע אינטסטרומנטלי, דבר שלא היה עד היום, ובחשש מה נעניתי. לא כולם התחברו, אבל במשך שש דקות ישבנו ביחד והקשבנו למוזיקה, שלאחריה המרחב נפתח לשמוע איפה כל אחד נמצא. התרגשתי לשמוע איך אנשים הצליחו לראות את היופי והרכות אצל בחור כל כך קשוח וכמעט אטום כלפי חוץ, ולהגיד לו את זה ולהצטער שהוא עוזב.
נורית גלרון שרה את המלים של נתן זך והלחן של אילן וירצברג:
כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.
כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.
שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.
כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.
כמו שמש שזורחת…
אז זה לא תמיד אפשרי, אבל ברור מה כולנו רוצים.

תגובות

תגובות