"הגעתי לסוטריה לפני כשבוע עם דיכאון עמוק מאוד חששות לגבי השהות פה וחששות לגבי המשך חיי, איך אצא מהדיכאון ואמשיך את החיים. הצוות קיבל אותי בצורה יוצאת דופן.
היה מחבק, מרגיע , מעודד ומעסיק כשצריך לברוח מהמחשבות.
במילה אחת פשוט נפלא! היום אחרי שבוע אני מרגיש הרב הרבה יותר טוב, ויודע שאת התהליך שעברתי פה לא הייתי יכול לעבור באף מקום אחר.
אני רוצה לומר תודה ענקית לצוות הנפלא ולעומד בראשו פסח,  על ההקשבה והנתינה האין סופית."

"שלום וחג שמח ד''ר פסח, שמי ..., אני דודה של י׳ {דייר}
אני רוצה לשתף אותך ברחשי ליבי ולהודות לך מקרב לב. במקרה, אני קרובה לעולם הרפואה האמריקאי.... אני מציינת זאת כדי שתבין כמה אני נרגשת ומופתעת לטובה מהצלחת הטיפול בי׳, שהוא כמו בן לי, ללא שימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות. למרות שאני מודעת לכוח העצום וההרסני בפוטנציה של חברות התרופות האמריקאיות, כשראיתי את י׳ [בחדר מיון], לא עלתה על דעתי אפשרות אחרת לטיפול מלבד תרופות, בעיקר בגלל ההיסטוריה. הייתי בלחץ אטומי כשאמרו לי למחרת המפגש איתו שהוא הגיע למקום שלא ממהרים לטפל בתרופות, והתפילות שלי התמקדו במציאת תרופה מתאימה מהר ככל האפשר. היום במבט לאחור, אני מעריצה את האומץ שלך, ויודעת כמה צדקת. עידכנתי את עצמי בנושא של סוטריה, וקראתי כל שניתן באינטרנט על ד''ר מושר ואיך שהתפתח הנושא מאז. בעלי [רופא] היה סקפטי לחלוטין, ואני חשבתי שצריך לנסות, למרות הסיכונים.
תודה לאל. היית בהחלט שליח טוב, בזמן הנכון ובמקום הנכון. מפחיד אותי לחשוב מה היה קורה אם כל העסק הזה היה מתפרץ לפני ספטמבר 2016.
לא שאפשר להיכנס לשאננות מוחלטת, אבל אני מרגישה שלפחות עד עכשיו, הגישה שלך היתה נכונה ומודה לך על כל מה שעשית. אני מתארת לעצמי כמה קשה העבודה שלך, ומקווה שהמייל הזה ייתן לך קצת כוח להמשיך הלאה. אני מתפללת שתמשיך להיות שליח טוב לכל המטופלים שלך.
אז חג שמח ושנמשיך לשמוע בשורות טובות, בברכה ---"

"הגעתי לסוטריה בערב ירושלמי חורפי לביקור אצל חבר טוב ששהה שם לצורכי טיפול. נכנסתי לבית יפה ומסודר עם אוירה חמה ומקבלת. לא הרגשתי שאני נמצא במוסד אלא במקום ביתי ונעים. ישבנו בסלון ודיברנו. איתנו ישב בחור מזוקן וניגן נעימה רגועה בגיטרה ולידו בחור צעיר שהקשיב. נאמר לי שאחד מטופל והשני מלווה. לא יכולתי להבדיל. שניהם היו כל כך נינוחים. אם הבית והמלווים הצעירים הסבירו לי את המדיניות של המקום ואיך זה עובד ביום יום. מאוד התרשמתי מהגישה שלהם ומהפוטנציאל של סוטריה כאלטרנטיבה לאשפוז בבית חולים. מאז הביקור החבר שלי השתפר מאוד וחזר לביתו, למשפחתו ולחבריו. אני מאחל לפרופ׳ ליכטנברג ולצוות סוטריה שיהיו להם הרבה הצלחות דומות."

"התרשמתי מאוד מהעבודה שאתם עושים כאן. עבדתי במכון לחקר בריאות הנפש (NIMH) בארה"ב בשנות השבעים בזמן שלורן מושר הפעיל משם את בית סוטריה הראשון. היום יש עניין מחודש במודלים כאלה. גם כיו"ר האיגוד וגם אישית, אני רואה חשיבות בהקמת בית סוטריה. הפסיכיאטריה חייבת להיות פתוחה לרעיונות חדשים נושנים כאלה ולבדוק את יישומם. אני מאחל לכם ולנו המון הצלחה והתקדמות בעבודה החשובה שלכם, ואני שותף לתקווה שבית סוטריה יהפוך לחלק ממערך הציבורי בשירותי בריאות הנפש."

"קוראים לי נעם, אני בן 28 וגר כאן בירושלים כבר כמה שנים. בשעות האור אני סטודנט לרפואה בהדסה עין כרם, ולבית סוטריה אני מגיע בעיקר בלילות ובסופי שבוע. אוהב לטייל במקומות חדשים, לבשל ולנגן ויש לי גם אוסף קטן של צבים.
אחד הקורסים שלמדתי בשנה ג' באוניברסיטה היה מעין מבוא לפסיכיאטריה, אותו העביר לנו פרופ' פסח. לצד התוכן הרגיל של הקורס הוא סיפר על החלום להקים את הבית. כשנה וחצי לאחר מכן צד את עיני, במקרה או שלא, פוסט בפייסבוק שמספר על פתיחתו המתוכננת של המקום, שמחתי לראות שהרעיון הולך ומתגשם ורציתי מאד להיות שם כשהוא עושה את צעדיו הראשונים.
 אני מגיע לבית בדרך כלל פעמיים בשבוע ובעצם פשוט נמצא בו. נמצא, פנוי ופתוח להיות חלק מזרימת החיים בבית. האווירה יכולה להיות נעימה, חברית ומחייכת, אך לעתים גם משברית וסוערת. אנחנו משוחחים הרבה, לומדים, מבשלים ויוצאים לקניות יחד, לפעמים מתוסכלים ומתעצבנים יחד, לפעמים שרים ורוקדים. השגרה מאד דינמית ותלויה ביושבי הבית ובצבע שכל אחד מוסיף. במהלך שיחות עם הדיירים שמגיעים לכאן עם קושי ומצוקה אני מרגיש שמתגלות, לאט ובזהירות, דרכים לרכך את החוויות האלו. לא פעם העידוד, החיזוקים והתמיכה מגיעים בצורה הכי אפקטיבית דווקא מדיירים אחרים, ואנחנו רק צריכים לא להפריע...
הגישה בבית היא למוסס במידת האפשר את ההבדלים בין מי שהגיע לבית כדייר ומי שהגיע אליו כחלק מהצוות. מעבר לכך שתנאי המחיה שווים ושההתנהלות היא של שותפים למרחב ולקהילה, גם הקשרים הבין אישיים מתאפיינים בכנות ובדיבור בגובה העיניים. אני מרגיש שלמדתי כאן עם הזמן להיות מדויק ואמיתי מעט יותר, ולדעת לדבר עם לב פתוח וקשוב במקום לתת "עצות מהשרוול". משהו מזה, כך אני מרגיש, מחלחל גם לנעם שמחוץ לסוטריה. וזה משמח."

"אני שרון, גדלתי בירושלים בשכונת מקור חיים, למדתי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית.  במשך התואר השני שלי היה לנו ויכוח במגמה על היחס למטופלים באופן כללי, באיזשהו שלב סידרתי את זה לעצמי בראש על ידי מושגים שלמדתי עליהם לגבי "שיח של חשד" מול "שיח של אמון". זה היה במהלך הפרקטיקום (ההכשרה המעשית) שעשיתי במרכז ייעוץ לאישה, שהוא מקום מאד מיוחד שנותן טיפול פסיכולוגי לנשים. השפה שם היא שפה של אמון, של הקשבה למטופלות בגובה העיניים, שפה שלא מפרשת אותן מעמדה יודעת כל, אלא מאמינה שהתשובות נמצאות אצלן, והדרך להגיע אליהן היא בהימצאות איתן במסע שהן עוברות. ניסיתי לאמץ לעצמי את השיח והגישה הזו שמאד מדברת אלי. בהמשך הלימודים פסח הגיע לדבר אתנו באחד השיעורים במגמה, הוא דיבר באותה צורה על הפסיכוזה – לשאול את האדם שעובר כרגע משבר מה הוא עובר, מה אומרים לו הקולות שהוא שומע. הוא סיפר לנו על המודל של סוטריה שהוא שואף להקים וזה ממש שבה אותי. אחרי שסיימתי את התואר, ובמהלך החיפוש אחר התמחות, ראיתי בפייסבוק שנפתח הבית – שזה היה דבר מרגש בפני עצמו. ראיתי שמחפשים מלווים ומיד שלחתי מייל, התקשרו אלי להזמין אותי לראיון, והתחלתי לעבוד כמלווה בבית.