יאיר צבעוני -
כאשר עבדנו לקראת הקמת בית סוטריה השרון הדבר העיקרי שחשבנו עליו היה הצטרפות לשינוי שכבר התחיל במערכת בריאות הנפש – יצירה של מרחב מקבל, ביתי, ועם כמה שפחות שיפוטיות, שיאפשר לאנשים לעבור משברים נפשיים בתנאים כמה שיותר טובים. בשנה וכמה חודשים שהבית עובד למדנו הרבה והתמקצענו – בין השאר צברנו ניסיון בהתמודדות עם מצבי קצה, למדנו על גבולות ההכלה של הבית ועל כוחה של קהילתיות. אבל אולי תהליך הלימוד הכי משמעותי שמתרחש בבית, לפחות עבורי, הוא הלימוד וההתפתחות של הצוות ועבודת הצוות. עבורי כמנהל הבית זו גם התפתחות של הבנת התפקיד שלי. נקודת הפתיחה האישית שלי (גם מניסיון קודם) הייתה שכדי לעשות את התפקיד באופן שלא יענה אותי יותר מדיי אני זקוק מראש לצוות חזק שיהיה שותף ללקיחת האחריות ולהתלבטויות הרבות שידעתי שיהיו. כמובן שלא מדובר רק ביכולות מקצועיות, אלא באנשים שחולקים השקפת עולם ושידעתי שיש תחושת שותפות, חברות ואפשרות של שיתוף פעולה. כך יצאנו לדרך מספר אנשים, וכך גם עבדה בניית הצוות בהמשך. חלק מהתפיסה הטיפולית שהגעתי איתה, הרבה דרך הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, היא שמועיל הרבה יותר להתמקם בעמדה של מלווה ותומך במשברים נפשיים קשים מאשר בעמדה של אדון – בין אם זה אדון של הידע כמו פרופסור באוניברסיטה ובין אם זה אדון של הסמכות כמו קצין בצבא. תפיסה זו התאימה גם לשותפים לדרך, שראו ערך רב ביצירת מקום שמאפשר עד כמה שאפשר לתת למוטיבציה והמשאלות של הדייר להוביל את השהייה, ובמיוחד לרצונו להקל על מכאוביו וקשייו. להתמקמות כזאת מול הדיירים יש משמעות גם בתוך הצוות, כי לאיש מקצוע ותיק אין בהכרח יתרון ביכולת להיות עם אדם ברגעיו הקשים, לתמוך בו ולהבין מה הוא צריך (עוד אנסה להתייחס בהמשך בכל זאת לערך של הידע והניסיון). חלק מהתפיסה של סוטריה המקורית הייתה יצירת קהילה טיפולית שאינה בנויה על אנשי מקצוע, מתוך רעיון שדווקא קהילה כזאת יכולה להיות פחות שיפוטית ויותר טיפולית עבור אנשים שנמצאים במשבר וחווים קושי גדול להתחבר לאנשים. גם אנחנו נוכחנו שהליווי המתמשך של אדם ברגעיו הקשים תלוי במידה רבה ביכולות האנושיות של האדם שנמצא לצידו, ולא בהכשרה מקצועית ספציפית. עוד הבנה שהתגבשה עבורנו הייתה שהמרחב הפחות שיפוטי ויותר מקבל שאנחנו מנסים ליצור הוא מרחב גם עבור הצוות וגם עבור הדיירים. זה אולי מובן מאליו, אבל כדי לייצר מרחב כזה עבור הדיירים גם הצוות צריך להרגיש שמותר לו להביא את כאביו ושגעונותיו ולדעת שבדרך כלל לפחות זה יתקבל בחיוך (ובפעמים אחרות בבכי וכעס וניסיונות ארוכים לפתור מצבים מסובכים). כך הבנו בהדרגה שבעצם אנחנו לא רק מקום עבודה, אלא אנחנו מרחב של התפתחות אישית של כל אחד מאיתנו, מרחב שבו כל אחד מוזמן להביא את עצמו לקהילה ובעזרת תמיכה לגלות את ההשפעות שלו על אחרים ושל אחרים עליו. ניסיון לייצר מרחב כזה שבו אנחנו מתאמצים לאפשר לכל אחד להשמיע את קולו מסבך מאוד את החיים במובנים רבים, בין השאר כי קשה מאוד לנהל כזאת אוסף אינדיבידואלים, אבל אני רוצה להתחיל דווקא במה שזה נותן.
ההיתקלות בקשיים כל כך גדולים של אנשים שמגיעים אלינו מפגישה אותנו ואותי ספציפית שוב ושוב עם חוסר אונים ועם קושי גדול לדעת מה הדבר הנכון שכדאי לעשות. ההכרה שבסופו של דבר יש כאן צוות גדול ומגוון שמתמודד עם השאלות הגדולות האלו היא מאוד משחררת, וגם מאפשרת יצירתיות ומפגש עם אפשרויות שלא היו עולות על דעתי. שוב ושוב אני רואה דברים יפים קורים בסוטריה, דברים שבשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחשוב עליהם או לכוון את יצירתם. גם הדיירים וגם הצוות מרגישים שהידע לא ממוקם אי שם למעלה, וזה מעלה שאלות והצעות בתדירות גבוהה – לשנות את מבנה ישיבות הצוות, לבנות בריכת דגים בחוץ, להפסיק שהייה של דייר, לצאת לטיול עם הדיירים ועוד ועוד. כאמור – זה נכון גם על הדיירים וגם על הצוות. ההכרה של הדייר שהוא במקום שהוא יכול להשפיע עליו, שהוא יכול להשפיע על תהליך הריפוי שלו, מעודדת אותו להיות אקטיבי יותר ביחס אליו. זה יכול לקרות בשיח משותף עם המשפחה שלו, או בשיח עם מספר אנשי צוות שיושבים עם הדייר ומנסים לחשוב על כיוון טיפולי יחד איתו. המחיר שנדרש מהמנהל לפעמים – ויתור על נרקיסיזם מסוים ואשליה כאילו כל המקום מתנהל כמו מכונה גדולה שהוא מכוון – אינו גדול כל כך בעיניי. בימים טרופים אלו אני צופה במנהיגות של המדינה, ורואה כמה נורא דברים מתנהלים כאשר אלו שנמצאים בראש מנסים תמיד להיות מעל אלו שמתחתיהם ולקבל את הקרדיט עבור כל מה שקורה כאילו זה רק בגללם. כלומר, הגילוי עבורי הוא שיש כאן ממש win win – גם המנהל זוכה לישון בלילה ולהנות מהיצירתיות והחכמה של אנשים שמוכשרים הרבה יותר ממנו בכל מיני תחומים, וגם מתקבלות בסופו של דבר החלטות יותר טובות ושקולות מאשר החלטות שמתקבלות באופן היררכי. גם התופעה המוכרת של Group Think מתרחשת הרבה פחות ככה, כאשר מראש השיח אינו סובב דמות אחת שעל פיה יישק דבר. אין לנו מחשבה במודל הזה שאפשר לוותר על בעלי תפקידים. למנהל יש תפקיד, כמו גם למלווה למרכז הטיפול ולפסיכיאטר. התפקיד מגדיר כל מיני דברים וגם מכוון לפעמים להחלטות מסוימות – אני רואה עם הזמן שהתפקיד כמעט מחליט עבורי כל מיני החלטות כמו הגבלות קורונה לכולנו או לפעמים הפסקת שהייה של דייר כאשר גבולות מסוימים שלנו נחצו – אבל דווקא בדברים המסובכים ביותר מתעמעמים התפקידים ועולים הקולות השונים של כולנו. סיבוך נוסף שאנחנו נתקלים בו הוא העניין הכספי. כמו מרבית מוסדות בריאות הנפש, משולמות אצלנו משכורות מאוד נמוכות. הדרישה שעלתה בתוך הצוות היא לפתוח גם את הנושא הזה – לפתוח את תקציב העמותה ולראות כיצד מתחלק הכסף וכיצד אפשר לעשות זאת טוב יותר. אנחנו בתוך התהליך הזה עכשיו, ומקווים שנצליח לעשות משהו בעניין. לפני כמה ימים איש צוות שלנו, יאיר אורן, עשה לנו הרצאה על ארגונים שעובדים בצורה לא היררכית. באופן מעניין הוא סיפר לנו שכל ארגון מגלה את הדבר הזה בעצמו וממציא את עצמו. עוד הוא סיפר שהארגונים האלו מתפתחים לא מתוך תוכנית סדורה לטווח ארוך אלא יותר בגילוי וטעיה. המשאלה שלי כאן היא לשתף בגילוי וטעיה שלנו. אפילו שהרבה אנשים כבר גילו את הדבר הזה, עבורי זהו גילוי גדול, וזה משמעותי במיוחד כי כל כך הרבה ארגונים לא עובדים בצורה הזו. למעשה כבר די הרבה חודשים שאני רוצה לכתוב על זה, אבל משהו עצר אותי. בשיחה עם חבר Dani Yedid הבנתי משהו על מה שעצר אותי – שזה נשמע אוטופי מדי, ובעגה הפסיכואנליטית זה מפספס את דחף המוות והביטויים המגוונים שלו. מה שבטוח הוא שעבודתנו ביום יום היא מאוד לא אוטופית, ורוויה התמודדויות עם מתחים, כעסים וקשיים בתוך הצוות ומחוצה לו. פרויד סיפר על מספר מקצועות בלתי אפשריים – חינוך, ממשל ופסיכואנליזה – ואני לא חושב שהדברים שנכתבים כאן סותרים את מה שהוא כתב. המיוחד בעיניי בהבנות האלו שהן כוללות את זה שאנחנו מקבלים את המוגבלות שלנו כיחידים וכקבוצה, ודווקא מתוך זה מאפשרים לתנועה להתרחש באופן ספונטני יותר. אני חושב שאופן ההתגבשות הציוותי הזה מושך ומשמר אנשים מיוחדים, ויוצר עבורי תחושת שייכות וחיבור שאף פעם לא הכרתי במקום עבודה. לפעמים נמאס לי מתפקידי כמנהל ויש לי ציפייה כבר לשלב שתהיה החלפה ומישהו אחר ייקח את התפקיד, אבל בינתיים למרות העול הזה טוב לי להיות חלק מהדבר היפה הזה שנבנה, ואפילו אני יכול להנות מלקבל קרדיט על כל כך הרבה דברים יפים שאנשים אחרים עושים.