יאיר צבעוני
אלבר קאמי פותח את ספרו "המיתוס של סיזיפוס" במילים המוכרות הבאות: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה". עוד הוא אומר בפתיחה: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד. לפי שכל האנשים השפויים חשבו פעם על התאבדותם, אפשר להסכים, בלי הסברים נוספים, כי יש קשר ישיר בין רגש האבסורד לבין השאיפה אל האין."
את שאלת היסוד הזו אנו פוגשים בסוטריה בתדירות גבוהה מאוד. אפשר להיעזר בקאמי כדי להבין שזו לא שאלה משוגעת, אלא שאלה אנושית בסיסית והיא אינה תיאורטית כלל ועיקר. שאלת ההתאבדות קשורה לתחושה של ניכור עמוק מהסביבה, תחושה של פליטות וחוסר שייכות, ובלשונו של קאמי – אבסורדיות של הקיום. רבים מהאנשים שמגיעים אלינו חוו פרקים ארוכים של תלישות, חוסר שייכות, ותחושה שהם אינם מתאימים או קשורים לעולם הזה שלתוכו הם נולדו, ובהמשך לכך גם שאלת הטעם בחיים והאפשרות להתאבד נוכחות פעמים רבות.
סוטריה נוצרה בין השאר כדי לתת, גם אם באופן זמני, מקום של שייכות וחיבור אנושי. המאמץ לייצר מרחב משפחתי, אינטימי, לא שיפוטי ועם ניסיון לאפשר שיח פתוח ומקבל כמה שאפשר, נועד בין היתר כדי להקל על אותה תחושת תלישות וחוסר התאמה ממנה סובלים אנשים כה רבים בחברה. עם זה, כמו מקומות טיפוליים רבים אחרים, נושא האובדנות מאתגר אותנו במיוחד ובכמה כיוונים שונים.
ראשית חשוב להבין שסוטריה איננה מקום שיכול או נועד למנוע מאדם שממש רוצה בכך להתאבד. אנחנו יכולים להשגיח, לדבר, לעודד, אולם בשונה ממחלקה סגורה אין לנו סמכות חוקית לעצור אדם מלצאת ואין לנו אמצעי מעקב או כפייה שיכולים למנוע מאדם שממש רוצה בכך לפגוע בעצמו. גם מבחינת אמות המידה של משרד הבריאות איננו יכולים לקבל אדם במצב שבו הוא רוצה לפגוע בעצמו באופן מיידי. עם זה, כמו מצבים רבים בתחום הנפש, האפור היום אפור מאוד. השלילה של הרצון למות באופן מיידי לא מורידה את שאלת ההתאבדות מהשולחן, ומותירה אצלנו שאלות רבות:
השאלה המוכרת אבל המאוד מסובכת להתמודדות היא למי נאפשר להיות אצלנו. ישנם מצבים רבים שאין התוויה חוקית לאשפוז כפוי, אולם רמת החשיבה האובדנית של דייר עולה. האם לשלוח אותו מאיתנו כדי שזה לא יקרה במשמרת שלנו? האם נקבל אלינו דייר כזה למרות הסיכון? כאן עולה הקונפליקט בין טובת הדייר לבין טובת הסביבה שלו, ובמקרה הזה אנחנו – הדיירים והצוות שהאפשרות של התאבדות בתוך המרחב שלנו מפחידה אותנו מאוד.
השאלה מתרחבת גם לשאלת השיח – האם בית סוטריה יכול להיות מרחב בטוח לאותה שאלה שמנסח באופן כל כך ברור אלבר קאמי? לכאורה התשובה היא פשוטה, ואפשר לדבר אצלנו על הכול, אבל לא תמיד הצוות והדיירים מוכנים לזה. בישיבת בית לפני כמה ימים אמר אחד הדיירים באופן ברור שהוא מבקש שהנושא הזה לא ידובר בישיבה. שזה מפחיד אותו ושהוא חושב שזה עניין לשיחה אישית. מהצד השני אחת הדיירות נפגעה מאוד כי הרגישה שהבית באופן כללי לא נותן לה את המרחב לדבר את מחשבות ההתאבדות שלעיתים עולות לה. גם זה בעייתי, שכן העובדה שמחשבות אלו אינן מקובלות חברתית מעצימה מאוד את הבדידות של אנשים רבים, והופכות את אותה שאלה אנושית עמוקה לנושא שהוא אסור בדיבור, ולנושא שעצם ההעלאה שלו אומר להרבה אנשים שנדרש מייד איש מקצוע ושזה לא נושא שבני אדם "רגילים" יכולים לדבר עליו ביחד. לא מצאנו פתרון באותה ישיבת בית, אבל ברור שאלו שני קולות אנושיים עמוקים וחשובים, ועלינו להתמודד אתם.
מחד – הפחד הכמעט מאגי מפני המילים, המילים שיכולות להפוך למציאות. כאילו אם נדבר על התאבדות, הדבר יקרה, ואם נצליח לא לדבר על זה אולי נצליח להימנע מזה. עבור לא מעט אנשים, כולל לפעמים הצוות והדיירים שלנו, הדיבור על התאבדות מפחיד ויש פחד מהשדים של כל אחד שיכולים להתעורר. אנשים מאוד שונים זה מזה ביחס לרצון והיכולת לדבר על התאבדות, ולא נרצה לאלץ אף אחד לדבר על זה. מאידך – הבדידות שיכולה להילוות למחשבות ההתאבדות אם הן לא זוכות למרחב בהן הן יכולות להתבטא יכולה להוביל להגברת המצוקה וכמובן שאם לא נשמע גם לא נדע לזהות את אותות המצוקה ולעזור לשמור על האדם ולהיות איתו ברגעים הקשים ביותר. בתוך המתח הזה אנחנו מנסים לנווט.
לא דיברתי כאן על הזכות של אדם להתאבד, כמו גם על נושאים רבים אחרים הקשורים להתאבדות, נושא שמושתק מאוד ופעמים רבות שומעים רק הדים לו דרך הסברים לעיכובים בתנועת הרכבות או סיפור של מישהו מפורסם שפתאום עולה לכותרות. גם לתקשורת יש נטייה לנסות להימנע מלדווח על המצבים הכל כך שכיחים האלו, גם כאן עם אותה אפשרות שעצם הידיעה על התאבדות עלולה לגרום לתופעה להתפשט כמו מגיפה.
מצידנו אנחנו מתמקמים בצד של החיים. אנחנו רוצים לתת מרחב לדיבור על האפשרות שאין להם טעם או שאדם מסוים לא מתאים לחיים, אבל ברור שאנחנו לא מקום שנוצר כדי לתת מרחב למות. בפרטיות של הקליניקה ברור לי שכדי שאדם יוכל לבחור בחיים, כדאי שיהיה מי שיהיה מוכן ללוות אותו בירידה לשאול, במקומות בהם החיים האלו נראים הכי תלושים ומיותרים. גם בסוטריה אנחנו מנסים לעשות את זה, אבל כקבוצה זה יותר מסובך. יש משהו מערער במפגש עם התהומות האנושיים, וזה עניין של בחירה אישית איך וכמה לעשות את זה. בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש את דרכנו, בין החשיבות של מתן מרחב לכל קול, כמה חריג וקשה שהוא לא יהיה, לבין הרצון לשמור על הקבוצה ולשמור על אלו מאיתנו שעבורם זה יותר מדיי.